סיפור רקפת

מאת שלי, אמא של ליהי

ביום שישי בבוקר לפני כמה שבועות, בתי ליהי בת ה-17 נכנסה אליי לאוטו מחייכת.

לשאלתי איך היה במסיבה אתמול, היא ענתה "היה כיף. ושיחקנו כמה משחקים, בדיוק כאלה ששיחקנו ברקפת."

לכאורה משפט שגרתי של נערה שאמא שלה באה לאסוף אותה ממסיבת בנות. אבל לא אצלנו.

אחרי שתיקה קצרה היא הוסיפה "שתדעי לך, אמא, שרקפת הצילה לי את החיים. לולא הקבוצה אני לא יודעת איפה הייתי היום. לולא הסימולציות והתרגילים ברקפת לא הייתי מסוגלת להשתתף. "

אלה היו המילים שלה, שיצאו בצורה הכי ספונטנית ואמיתית. ואני מאמינה לה.

בשנתיים האחרונות לא היו אצלנו הסעות למסיבות, ולא לסרטים, בתי קפה, או סתם לשבת בבית בלילה לחכות שהמתבגרת תחזור מבילוי. לא חברות שבאות והולכות, לא  חגיגות ימי הולדת עם חברות. אלה היו שנתיים בהן הלכה והחמירה עוד יותר החרדה החברתית של ליהי, שמאז ומעולם היתה מעט ביישנית, מעט סגורה יותר, מסתפקת בכמה חברות טובות במקום להיות חיה חברתית. אבל עכשיו גם כמה חברות בודדות לא היו לה.

גם בכיתה לא הרגישה שייכת, העדיפה לשים על עצמה אזניות בהפסקה ולהתחבר עם העולם שלה במקום עם סביבתה. וזה היה כמו כדור שלג שהלך וגדל. בשלב מסויים המחנכת שמה לב, והפנתה את תשומת לב היועצת החינוכית של השכבה. היועצת, בשיחתה עם ליהי ואחר כך גם איתנו ההורים, מהר מאוד ידעה לשלוף ולתת לנו את מספר הטלפון של אדם חשין, מעמותת רקפת. למזלנו הגדול ליהי הסכימה לנסות.

גיגול מהיר פרס בפניי את הסיפור של אדם ואת פעילות העמותה, ולא הבנתי איך ולמה לא היינו שם קודם. למרבה המזל הסתבר שיש קבוצה בהרצליה, ושבוע אחר כך כבר ישבנו שם עם אדם לקראת המפגש הראשון של ליהי עם הקבוצה. ואני זוכרת שאדם אמר לליהי "את יכולה גם לשבת ורק להסתכל ולשתוק כל המפגש. את לא חייבת לדבר". וכך זה התחיל.

ליהי לא היתה מספרת לי מה קורה במפגשים השבועיים שארכו שעתיים בכל פעם. זה היה משהו פרטי שלה. אבל היא התמידה ללכת לפגישות מדי שבוע. סוף סוף היא הרגישה שייכת לקבוצה של נערים ונערות כמוה. היא לא היחידה. יש מי שמבין ומתמודד עם אותם דברים. השייכות וההזדהות היו מאד משמעותיים כאן. וכנראה שהם אלה שאפשרו לה מקום להרגיש בו בנוח ולהתנסות בכול הדברים אותם לא העזה לנסות בחוץ.

שבוע אחר שבוע בשנתיים האחרונות. מדי פעם הייתי זוכה לשמוע בדלי חוויות. על סימולציות של מצבים מביכים, סימולציות של מצבים חברתיים רגילים, תרגילים של חשיפה עצמית, דיבור בפני הקבוצה, לצחוק לפני הקבוצה, משחקים חברתיים, וגם שעורי בית. לא חובה כמובן. משימות שבועיות כמו להתקשר לחברה, להיפגש אחר הצהריים עם אחד החברים בקבוצה או ממקור אחר, להתקשר לגוף כלשהו לברר פרטים על משהו, לגשת לחנות לשאול משהו, לשאול את המלצר לגבי אחת המנות, וכולי וכולי. מין דברים שנראים מובנים מאליהם לאדם רגיל, אבל לא לאדם עם חרדה חברתית.

זה הפך להיות המקום היחיד בו ליהי היתה פוגשת חברים, שאיתם היה לה נוח. היא היתה יוצאת תמיד נינוחה, קלילה, מחוייכת מכל מפגש.  פעם בחודש היו חברי הקבוצה ממשיכים יחד לאחר המפגש לשבת יחד בבית קפה בקניון הסמוך. שילוב של תרגול סיטואציה חברתית מלחיצה ושל בילוי.

במהלך השנה האחרונה התחלפו כמעט כל חברי הקבוצה, והגיעו חדשים. ליהי נשארה, והיא כיום הוותיקה ביותר מבין החברים. זה הפך לגורם מעצים נוסף עבורה. היא יכלה לראות איך היא נראתה בהתחלה, היא רצתה לספר, להראות ולעזור. היא השתמשה בעוצמה הזו כדי להמשיך ולהתקדם, לרכוש עוד מיומנויות ולתרגל אותן, לנסות ולהעז עוד, ואפילו…  ללכת למסיבת בנות מהכיתה לפני כמה שבועות.

עם כל התנסות חיובית הבטחון שלה עולה. וזה מה שרקפת נותנת. מקום נוח להתנסות, ליפול, להצליח לקום ולהתקדם.

לאחרונה התקיים מפגש היכרות של הורי הקבוצה עם המנחים, בן יצא לנו לטעום מעט מהפעילות שילדינו עוברים במפגשים ולהכיר אחד את השני. לאחר מכן התחילו חברי הקבוצה, בעידוד המנחים אדם ואתי ובעידוד ההורים, ליזום בעצמם פעילויות משותפות מחוץ למפגשים. יציאה לסרט, פעילות לייזר טאג, מסיבה בבית של מישהו, ועוד היד נטויה.

אני נפעמת, מתלהבת ומתרגשת בכל פעם מחדש שבה ליהי מספרת, שקבעה עם חברה, שחברה באה אלינו, שליהי הולכת לפעילות, שהיא משתתפת פעילה בווטסאפ, ושהיא יוצרת חברויות וגם מתחזקת אותן. כן, זה קורה. וזה לא מובן מאליו עבורי.

ויותר מהכל אני מרגישה מלאת תודה והערכה עצומות לאדם ולאתי , שבמסירות ובמיומנות ובמקצועיות ותמיד תמיד בחיוך תומך, עזרו לנו להגיע למקום הזה.

 צור קשר

רישום לפעילות
פנייה להתנדבות
להזמנת סדנה/הרצאה

This site was created with Wix.com

 © כל הזכויות שמורות לעמותת רקפת 2018

  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon
לוגו של עמותת רקפת - פרח הרקפת